Categorías
Memoria histórica

עופר לבנה: מהירדן עד הגואדלופה בעקבותיו של יוסף ליפסמן, יהודי מהבריגדות שנהרג במרץ 1938

Publicado en El Agitador el 2-12-2013

בוקר שרבי של יולי. עופר לבנה, יהודי, ישראלי, מחיפה, משאיר מאחוריו אוטובוס מחברת «Hife» שמרחיק אותו 100 קילומטרים מסרגוסה ומכניס אותו לעיר הפשרה (כינוי ידוע לעיר קספה, על שם ההחלטה ההיסטורית להמליך את פרננדו הראשון בשנת 1412). צעדים מספר מתחנת האוטובוס, הספרדית המועטה שלו לא עוצרת בעדו מלזהות מקום שבו יוכלו לעזור לו. בית התרבות, הוא קורא. שם הוא מספר מדוע הגיע לקספה. מקבלות הפנים מתעניינות בסיפורו למרות שאינן יודעות כיצד לעזור לו. הן נותנות לו שם והוראות איפה ימצא אולי, את מי שיוכל לעשות זאת.

כמעט אחת בצהריים כשזר מוחלט פותח את הדלת. אחרי ה»בואנוס דיאס» הפורמליים הוא קורא את השם שכתוב בנייר המקומט שהוא נושא. זה שמי. הוא מציג את עצמו בקושי, בעירוב של ספרדית, אנגלית ואיטלקית. אחרי מספר דקות אני מגלה שהברנש שמולי, עם פני ה»בחור הטוב» והתיק על הכתף הוא פרופסור מהחוג לשפה ולספרות ערבית באוניברסיטת חיפה.(1) מזה כמה חודשים שהוא בספרד, נהנה משנת שבתון שאיפשרה לו לבקר בערים השונות של אנדלוסיה, קסטיליה, גליסיה, אסטוריאס… וארגון. היום הוא בקספה לא במקרה, אלא בגלל שהמקום הזה, בשבילו ובשביל היקרים לו, הוא מקום מיוחד. הוא הולך בעקבות צעדיו של מי שמת לפני שבעה עשורים ושאיתו, בעצם, אין לו אפילו קשר דם ישיר.(2) אבל הוא שמע עליו אינספור פעמים והחליט לגלות משהו נוסף על המקום הרחוק הזה בספרד שבו ליפסמן נעלם.

יוסף ליפסמן היה חבר במפלגה הקומוניסטית של ארץ ישראל בתקופה לא פשוטה (הוא נעצר מספר פעמים ונאסר עליו לצאת מנהלל, שם גר לצד משפחתו, כתנאי לאי גירושו מן הארץ), הוא נרשם לבריגדות הבינלאומיות ואחרי שלחם במקומות שונים בספרד, מצא את מותו בקרב על קספה במרץ 1938. אין צורך לציין שבשלב זה אני כבר לגמרי שבוי בסיפור שרק מתחיל.

בין קונה לקונה עופר ממשיך בסיפורו. יוסף בא מנהלל, למרות שבמקור נולד בבסרביה, מולדביה.(3) הוא עלה בשנת 1925 ביחד עם אחותו חיה למקום החדש שבו כבר גרו הוריו ושאר אחיותיו, מלכה, איטה וסימה; נהלל היתה באותה תקופה כפר חדש, מושב משנת 1921 שבו קומץ יהודים ממזרח אירופה, בעקבות הנחות היסוד הציוניות, חזרו לאדמת אבותיהם,התיישבו במקום ועבדו בעיקר בחקלאות (תוך כדי הקשבה אני רושם במהירות ובימים הבאים אעמיק במה שהוא מספר לי). עופר מאשר שרבים מהמתיישבים שהגיעו לנהלל היו בעלי תפישות סוציאליטיות, ושלא לשווא המקום ממשיך להיות מקורב לתנועת העבודה; וכמעט לא דתי, הוא מוסיף, למרות שנמצא רק 19 ק»מ מנצרת.

nahalal
צילום אוירי של נהלל

היהודים שהתיישבו בפלשתינה הבריטית היו ידועים בתור היישוב – פירוש המילה במקור הוא התיישבות – ועד היום משתמשים במילה זאת בשביל להבהיר שהם הגיעו לפני הקמת מדינת ישראל ב-1948. הם דיברו, בנוסף לעברית גם יידיש, שפת היהודים ממרכז אירופה, שהיא שילוב של עברית, גרמנית ושפות סלביות, שנדדה איתם למלחמה בספרד ואף היגרה איתם לארצות הברית. הליפסמנים הגיעו בדיוק בשנות השיא של העלייה– ההגירה לאדמת ישראל – של אלפי ציונים, רובם יוצאי אירופה. רבים מהם התקבצו בקומונות חקלאיות ידועות בעברית כקיבוצים.

יוסף ליפסמן הרויח את לחמו בעבודות חקלאיות בחדרה וכפר סבא במרכז הארץ, ומעט מאוחר יותר, בחיפה, עבד כטפסן. באותה תקופה הגיע לבגרות והתאהב פעמיים: באביבה קרן, במקור מברטיסלבה (סלובקיה), שהיתה לבת זוגו ואיתה התיישב בבית צנוע בנהלל; ובתפיסות העולם הקומוניסטיות, בהשפעת אחותו חיה. עד כדי כך התאהב, שב-1937 החליט לארוז מחדש את התרמיל בשביל לסכן את חייו במלחמה נגד הפשיזם. מפני שאף שבארצו היישוב לחם, בלשון המעטה, נגד הערבים והאנגלים, הוא, בתור קומוניסט, האמין שהמלחמה האמיתית היתה המלחמה המתלקחת בספרד. ליפסמן היה אחד מאותם כ-200 בני הגלות שלא מצאו את תמיכת הרוב הציוני – למרות שרבים מהציונים היו מתנועות השמאל – כשהחליטו להחליף את ישראל בספרד, את נהלל בקספה, את חניתה במדריד.

חניתה עדיפה על מדריד היתה אמירה של יעקב חזן, מנהיג בולט של הסוציאליזם הקומוניסטי, שהפכה ידועה מאוחר יותר. חניתה היתה קיבוץ מיוחד, יישוב בצפון שסימל הכל בשביל אותם יהודים שנלחמו בארץ ישראל: הכיבוש הבריטי, היריבות נגד הערבים, והחשוב מכל, זהותם בתור אומה. אלפי אנשים ונשים לאורך מאות שנים חיפשו מקום שבו יוכלו לתת מסגרת פוליטית לעמם, ומאז סוף המאה ה-19 התנועה הציונית החליטה שאין מקום טוב יותר מארץ ישראל. כשהתחילה המלחמה בספרד, רוב אותם מתיישבים עבריים בארץ הקודש הראו תמיכה ברפובליקה על ידי מגביות שבהם תרמו כסף, מזון ותרופות. אבל להתיר שצעיריה יצאו למלחמה בספרד זה כבר היה סיפור אחר. חזן הטביע את המשפט שביטא את מחשבתם של רבים:  אל תלכו לספרד, לנו יש את המלחמה שלנו.

למרות הכל, ליפסמן לא שעה להצהרות ויום אחד בשנת 1937 נפרד לנצח מהארץ המובטחת. אחיינו, נער ושמו ברק נותקין, ליווה אותו עד האוטובוס. עברו שבעה עשורים, אבל ברק עדיין זוכר את היום הזה בבהירות.

תמונת המשפחה של יוסף בשנת 1931. הוא הרביעי משמאל בשורה העליונה. ברק אחיינו הוא השלישי מימין בשורה הראשונה – הגדול מבין הילדים.

תחנתו הראשונה היתה פריז. שם נשארה בת זוגו, אביבה קרן, שכמוהו היתה פעילה במפלגה הקומוניסטית. מאוחר יותר היא תודיע למשפחה שליפסמן נהרג, ומאז נעלמו עקבותיה. ברק סבור שאביבה נהרגה במחנות ההשמדה הנאציים.

ליפסמן הגיע לספרד ונרשם למגדל בבל האדום של הבריגדות הבינלאומיות.רבים במיוחד היו המתנדבים היהודיים, שהגיעו מארצות שונות. ביניהם היו סוציאליסטים, קומוניסטים וגם אנארכיסטים. לפי חוקר ספרד היהודי רענן ריין, בין 4000 ו-8000 יהודים נלחמו במלחמתנו.

ודבר נוסף לא נודע עליו, אפילו לא באיזה מקומות נלחם. רק ידעו שנהרג. כך חלפו חודשים, שנים, עשרות שנים, עד שזמן רב מאוחר יותר, ספר אחד גילה שיוסף נהרג במקום שאת שמו בהתחלה לא הצליחו לזהות בעברית. המקום הזה היה קספה.(4)

השארנו מאחורינו את החנות. לפנינו שלוש שעות בשביל ללכת בעקבות בלתי אפשריות. בדרך אל מרשם האוכלוסין של קספה אני מספר לו שאנו הולכים לשם כדי לבדוק אם ליפסמן רשום בספר הנפטרים, מפני שאם נהרג בשדה הקרב, איש לא היה טורח לרשום אותו. יכול להיות שנפל בשבי, ובמקרה כזה קרוב לוודאי שנורה למוות בו במקום, כמו שקרה לקבוצת פינלנדים ליד מאגר אבק השריפה של «אל וואדו». לא היו רחמים בכל הקשור ללוחמי הבריגדות. סילביה, האחראית במרשם האוכלוסין, משתאה לנוכח מסעו של עופר, ומטפלת בו בהתאם. לאורך הדפים אנו מוצאים רק את פרטיהם של ספרדים; למען האמת, ברבים מהרישומים מימי מרץ האחרונים של 1938 כתוב רק «אלמוני», וזהו.

בזמן האוכל עופר מסביר לי שלא הוא בלבד מתעניין באופן מיוחד בעקבותיו של ליפסמן; גם אמו וגם ברק, אחיינו של יוסף, זוכרים אותו בבהירות רבה. עופר הבטיח להם שלא יחזור לישראל בידיים ריקות ושיספר להם משהו על אותו מקום מרוחק בספרד. הם האמינו בו, מהיכרותם איתו, שדבר לא יעצור בעדו. עופר כבר עשה מעשה דומה בנוגע לאביו שנהרג באופן אכזרי בעקבות קרב במלחמה הערבית-ישראלית של 1948, כשבן שיחי היה רק בן 3 חודשים. אימו התחתנה מחדש עם פסל ידוע בשם מרדכי כפרי.(5)

הסתיימה הארוחה, אנחנו עורכים סיור קצר במרכז קספה. השמש קופחת עלינו בעוז, למרות שעופר מודה שזה לא ממש מפריע לו; בחיפה חם יותר. אנחנו הולכים בכיכר, עוברים בקצרה על ההיסטוריה של קספה, מדברים על מלכים ואנארכיסטים לרגלי בית «ברברן», אנחנו מבקרים גם ברובע הירוק, הרובע היהודי העתיק של קספה; לרגעים ספורים, עופר דורך על האדמה שממנה גורשו היהודים מהמאה החמש עשרה: «sefarad».

בר לעבודה ב»El-Agitador», דוד בונסטרה, מצטרף למסלולנו שממשיך עכשיו לשוחות הקרב של «מישור פילון». אנחנו מספרים לו שהקרב של מרץ 38 נחלק לשניים, החלק של כיבוש קספה והקרבות הקודמים לו ביום 16 ו-17 למרץ, והחלק של סוף החודש בנהר הגואדלופה. לאורך השוחות אנחנו מסבירים לו שההתקדמות של הפרנקיסטים נעשתה באמצעות איגוף של עמדות הרפובליקנים ושהקרבות הכי מרים קרו בסמוך לאזור האנטנה, ב»קבסו מנסבו» ובבית החולים «סנטו דומינגו», בצידה השני של תחנת הרכבת, שאף לידה חלפנו.

תמונה של עופר ליד השוחות ב»רמת הפילון», כביש קספה-ציפרנה-אסקטרון

עכשיו אנו הולכים לבית הקברות המחוזי. איננו יודעים כמה גופות מהקרבות נקברו במקום מפני שלא קיים רישום מהימים ההם. תודות למקורות שבעל פה אנחנו יודעים שהמתים במלחמה נקברו לא רק בקבר האחים, אלא גם במספר כוכים ושוחות מאולתרות בחלק נרחב מחלקו התחתון של בית הקברות. לא סביר ששרידיו של ליפסמן הגיעו לכאן, אבל מי יודע. עופר אוסף אבנים אחדות מממתחם קבר האחים שיקח איתו עד ישראל.

ב»וואדו» אנחנו מתמקמים ליד «סכר ההסחה». מצד אחד הנהר ומצד שני, גבוהים ממנו, אנו רואים את שרידי העמדות הרפובליקניות. הרבה יותר סביר שיוסף לחם כאן. אולי ביחידה שנקראת נפתלי בוטווין? (6) מכיוון שידוע לנו שיחידת בוטווין קיבצה בתוכה הרבה מיהודי הבריגדות הבינלאומיות ושבמרץ 38 היוותה חלק מאוגדה מספר 35. אבל איננו יודעים בבירור אם האוגדה הזאת השתתפה בקרבות בקספה.

במרץ 1938 הבריגדות הבינלאומיות היו מיוצגות בקספה לכל הפחות על ידי לוחמים בלגים, פינלנדים, פולנים, איטלקים (שקראנו להם גריבלדים), צפון אמריקאים, אנגלים… וצרפתים. ובין אותם בריגדיסטים שבאו מצרפת, סביר להניח שהיה גם ליפסמן, מכיוון שכמו שאנו זוכרים, הוא הגיע לספרד דרך צרפת, מה שאומר שיכול היה להיות חלק מגדוד המרסלייזה, היחידה שהגנה על הכביש של מאייה בדרום, מראש מאגר אבק השריפה עד ראש הגשר שכבשו בשפת הנחל השמאלית של הגואדלופה.(7)

אנחנו מתקדמים לכיוון מאגר אבק השריפה. שם אנחנו מספרים לו באופן כללי איך התנהל קרב גואדלופה, המקום היחיד בו כוחות הרפובליקה היו מסוגלים לעצור את התקדמותם הסוחפת של ה»לאומניים» שהתחילה ב-9 במרץ, והמקום בו נמצאו לוחמי הבריגדות.

בשטח אנו מסבירים לו שבמשך שנים אנשים היו מוצאים שרידים של חיילים בכל נקודה שהיא בצידו השני של הנהר, ושאפילו עד עצם היום הזה אנחנו יודעים איפה נמצאים שרידי גופות שמחכים שמישהו יכבד את זכרם. אולי ליפסמן הוא אחד מאלה. אין לנו שום ידיעות בטוחות, אנחנו יכולים רק לשחק בתיאוריות. מה שידוע לנו בוודאות הוא שיוסף ליפסמן היה אחד מאותם יהודים מארץ ישראל שנהרגו במלחמת ספרד ושההיסטוריה לא התייחסה למעשי הגבורה שלהם במשך עשורים. בארצם לא הבינו את מלחמתם ועוד פחות מכך את מותם. בני מולדתם התעלמו ממעשי הגבורה שלהם ולא הכירו בהם כראוי עד לפני שנים אחדות. עכשיו, צומח לזכרם יער בהרי ירושלים.

נגמר לנו הזמן. שוב בעיר. אנחנו מאריכים עוד קצת את היום בדיבורים ומסכמים להחליף תמונות מהיום, כמה של ליפסמן ומשפחתו, ומידע משלים על הביוגרפיה של גיבור הסיפור הזה. עופר מבטיח לי שכך יעשה כשיגיע לישראל בתחילת ספטמבר. הוא נפרד באין סוף תודות. פניו מראות זאת טוב יותר מהמילים.                          שבועות מאוחר יותר מגיעה «אחרית הדבר» של המאמר. דרך המייל עופר מספר לי שהלך לבקר את אימו. וגם את ברק. הוא סיפר להם את כל מה שראה, מה שחווה והרגיש בקספה. ברק, שקרא לבנו יוסף לזכרו של יוסף ליפסמן, לא יכול היה להכיל את רגשותיו. שבעים וחמש שנים לאחר שנפרד מדודו יוסף, יכול היה לגעת באותה אדמה שעליה מצא את מותו. בקרוב יפגש עם בתו איריס ושאר בני משפחתו במפגש משפחתי מיוחד. היא תהיה האחראית לקרוא שם, 5000 ק»מ דרום מזרחה, את השורות שהיום אנו מפרסמים.

יוסף ליפסמן, מבסרביה, מארץ ישראל, נתן את חייו במקום רחוק בשם קספה תוך לחימה נגד הפשיזם. הוא נהרג ב-1938, אבל מעכשיו, זכרו ישאר חי בין כולנו.

עופר לבנה: מהירדן עד הגואדלופה בעקבותיו של יוסף ליפסמן, יהודי מהבריגדות שנהרג במרץ 1938

Written By: Amadeo Barceló+|

2 Nov ’13|

Posted In:

עופר לבנה: מהירדן עד הגואדלופה בעקבותיו של יוסף ליפסמן, יהודי מהבריגדות שנהרג במרץ 1938

נכתב ע»י: «El-Agitador«, 13 בספטמבר 2013, פורסם ב: «Diaspora«

בוקר שרבי של יולי. עופר לבנה, יהודי, ישראלי, מחיפה, משאיר מאחוריו אוטובוס מחברת «Hife» שמרחיק אותו 100 קילומטרים מסרגוסה ומכניס אותו לעיר הפשרה (כינוי ידוע לעיר קספה, על שם ההחלטה ההיסטורית להמליך את פרננדו הראשון בשנת 1412). צעדים מספר מתחנת האוטובוס, הספרדית המועטה שלו לא עוצרת בעדו מלזהות מקום שבו יוכלו לעזור לו. בית התרבות, הוא קורא. שם הוא מספר מדוע הגיע לקספה. מקבלות הפנים מתעניינות בסיפורו למרות שאינן יודעות כיצד לעזור לו. הן נותנות לו שם והוראות איפה ימצא אולי, את מי שיוכל לעשות זאת.

כמעט אחת בצהריים כשזר מוחלט פותח את הדלת. אחרי ה»בואנוס דיאס» הפורמליים הוא קורא את השם שכתוב בנייר המקומט שהוא נושא. זה שמי. הוא מציג את עצמו בקושי, בעירוב של ספרדית, אנגלית ואיטלקית. אחרי מספר דקות אני מגלה שהברנש שמולי, עם פני ה»בחור הטוב» והתיק על הכתף הוא פרופסור מהחוג לשפה ולספרות ערבית באוניברסיטת חיפה.(1) מזה כמה חודשים שהוא בספרד, נהנה משנת שבתון שאיפשרה לו לבקר בערים השונות של אנדלוסיה, קסטיליה, גליסיה, אסטוריאס… וארגון. היום הוא בקספה לא במקרה, אלא בגלל שהמקום הזה, בשבילו ובשביל היקרים לו, הוא מקום מיוחד. הוא הולך בעקבות צעדיו של מי שמת לפני שבעה עשורים ושאיתו, בעצם, אין לו אפילו קשר דם ישיר.(2) אבל הוא שמע עליו אינספור פעמים והחליט לגלות משהו נוסף על המקום הרחוק הזה בספרד שבו ליפסמן נעלם.

יוסף ליפסמן היה חבר במפלגה הקומוניסטית של ארץ ישראל בתקופה לא פשוטה (הוא נעצר מספר פעמים ונאסר עליו לצאת מנהלל, שם גר לצד משפחתו, כתנאי לאי גירושו מן הארץ), הוא נרשם לבריגדות הבינלאומיות ואחרי שלחם במקומות שונים בספרד, מצא את מותו בקרב על קספה במרץ 1938. אין צורך לציין שבשלב זה אני כבר לגמרי שבוי בסיפור שרק מתחיל.

בין קונה לקונה עופר ממשיך בסיפורו. יוסף בא מנהלל, למרות שבמקור נולד בבסרביה, מולדביה.(3) הוא עלה בשנת 1925 ביחד עם אחותו חיה למקום החדש שבו כבר גרו הוריו ושאר אחיותיו, מלכה, איטה וסימה; נהלל היתה באותה תקופה כפר חדש, מושב משנת 1921 שבו קומץ יהודים ממזרח אירופה, בעקבות הנחות היסוד הציוניות, חזרו לאדמת אבותיהם,התיישבו במקום ועבדו בעיקר בחקלאות (תוך כדי הקשבה אני רושם במהירות ובימים הבאים אעמיק במה שהוא מספר לי). עופר מאשר שרבים מהמתיישבים שהגיעו לנהלל היו בעלי תפישות סוציאליטיות, ושלא לשווא המקום ממשיך להיות מקורב לתנועת העבודה; וכמעט לא דתי, הוא מוסיף, למרות שנמצא רק 19 ק»מ מנצרת.

צילום אוירי של נהלל

היהודים שהתיישבו בפלשתינה הבריטית היו ידועים בתור היישוב – פירוש המילה במקור הוא התיישבות – ועד היום משתמשים במילה זאת בשביל להבהיר שהם הגיעו לפני הקמת מדינת ישראל ב-1948. הם דיברו, בנוסף לעברית גם יידיש, שפת היהודים ממרכז אירופה, שהיא שילוב של עברית, גרמנית ושפות סלביות, שנדדה איתם למלחמה בספרד ואף היגרה איתם לארצות הברית. הליפסמנים הגיעו בדיוק בשנות השיא של העלייה– ההגירה לאדמת ישראל – של אלפי ציונים, רובם יוצאי אירופה. רבים מהם התקבצו בקומונות חקלאיות ידועות בעברית כקיבוצים.

יוסף ליפסמן הרויח את לחמו בעבודות חקלאיות בחדרה וכפר סבא במרכז הארץ, ומעט מאוחר יותר, בחיפה, עבד כטפסן. באותה תקופה הגיע לבגרות והתאהב פעמיים: באביבה קרן, במקור מברטיסלבה (סלובקיה), שהיתה לבת זוגו ואיתה התיישב בבית צנוע בנהלל; ובתפיסות העולם הקומוניסטיות, בהשפעת אחותו חיה. עד כדי כך התאהב, שב-1937 החליט לארוז מחדש את התרמיל בשביל לסכן את חייו במלחמה נגד הפשיזם. מפני שאף שבארצו היישוב לחם, בלשון המעטה, נגד הערבים והאנגלים, הוא, בתור קומוניסט, האמין שהמלחמה האמיתית היתה המלחמה המתלקחת בספרד. ליפסמן היה אחד מאותם כ-200 בני הגלות שלא מצאו את תמיכת הרוב הציוני – למרות שרבים מהציונים היו מתנועות השמאל – כשהחליטו להחליף את ישראל בספרד, את נהלל בקספה, את חניתה במדריד.

חניתה עדיפה על מדריד היתה אמירה של יעקב חזן, מנהיג בולט של הסוציאליזם הקומוניסטי, שהפכה ידועה מאוחר יותר. חניתה היתה קיבוץ מיוחד, יישוב בצפון שסימל הכל בשביל אותם יהודים שנלחמו בארץ ישראל: הכיבוש הבריטי, היריבות נגד הערבים, והחשוב מכל, זהותם בתור אומה. אלפי אנשים ונשים לאורך מאות שנים חיפשו מקום שבו יוכלו לתת מסגרת פוליטית לעמם, ומאז סוף המאה ה-19 התנועה הציונית החליטה שאין מקום טוב יותר מארץ ישראל. כשהתחילה המלחמה בספרד, רוב אותם מתיישבים עבריים בארץ הקודש הראו תמיכה ברפובליקה על ידי מגביות שבהם תרמו כסף, מזון ותרופות. אבל להתיר שצעיריה יצאו למלחמה בספרד זה כבר היה סיפור אחר. חזן הטביע את המשפט שביטא את מחשבתם של רבים:  אל תלכו לספרד, לנו יש את המלחמה שלנו.

למרות הכל, ליפסמן לא שעה להצהרות ויום אחד בשנת 1937 נפרד לנצח מהארץ המובטחת. אחיינו, נער ושמו ברק נותקין, ליווה אותו עד האוטובוס. עברו שבעה עשורים, אבל ברק עדיין זוכר את היום הזה בבהירות.

תמונת המשפחה של יוסף בשנת 1931. הוא הרביעי משמאל בשורה העליונה. ברק אחיינו הוא השלישי מימין בשורה הראשונה – הגדול מבין הילדים.

תחנתו הראשונה היתה פריז. שם נשארה בת זוגו, אביבה קרן, שכמוהו היתה פעילה במפלגה הקומוניסטית. מאוחר יותר היא תודיע למשפחה שליפסמן נהרג, ומאז נעלמו עקבותיה. ברק סבור שאביבה נהרגה במחנות ההשמדה הנאציים.

ליפסמן הגיע לספרד ונרשם למגדל בבל האדום של הבריגדות הבינלאומיות.רבים במיוחד היו המתנדבים היהודיים, שהגיעו מארצות שונות. ביניהם היו סוציאליסטים, קומוניסטים וגם אנארכיסטים. לפי חוקר ספרד היהודי רענן ריין, בין 4000 ו-8000 יהודים נלחמו במלחמתנו.

אביבה קרן ויוסף ליפסמן

ודבר נוסף לא נודע עליו, אפילו לא באיזה מקומות נלחם. רק ידעו שנהרג. כך חלפו חודשים, שנים, עשרות שנים, עד שזמן רב מאוחר יותר, ספר אחד גילה שיוסף נהרג במקום שאת שמו בהתחלה לא הצליחו לזהות בעברית. המקום הזה היה קספה.(4)

השארנו מאחורינו את החנות. לפנינו שלוש שעות בשביל ללכת בעקבות בלתי אפשריות. בדרך אל מרשם האוכלוסין של קספה אני מספר לו שאנו הולכים לשם כדי לבדוק אם ליפסמן רשום בספר הנפטרים, מפני שאם נהרג בשדה הקרב, איש לא היה טורח לרשום אותו. יכול להיות שנפל בשבי, ובמקרה כזה קרוב לוודאי שנורה למוות בו במקום, כמו שקרה לקבוצת פינלנדים ליד מאגר אבק השריפה של «אל וואדו». לא היו רחמים בכל הקשור ללוחמי הבריגדות. סילביה, האחראית במרשם האוכלוסין, משתאה לנוכח מסעו של עופר, ומטפלת בו בהתאם. לאורך הדפים אנו מוצאים רק את פרטיהם של ספרדים; למען האמת, ברבים מהרישומים מימי מרץ האחרונים של 1938 כתוב רק «אלמוני», וזהו.

בזמן האוכל עופר מסביר לי שלא הוא בלבד מתעניין באופן מיוחד בעקבותיו של ליפסמן; גם אמו וגם ברק, אחיינו של יוסף, זוכרים אותו בבהירות רבה. עופר הבטיח להם שלא יחזור לישראל בידיים ריקות ושיספר להם משהו על אותו מקום מרוחק בספרד. הם האמינו בו, מהיכרותם איתו, שדבר לא יעצור בעדו. עופר כבר עשה מעשה דומה בנוגע לאביו שנהרג באופן אכזרי בעקבות קרב במלחמה הערבית-ישראלית של 1948, כשבן שיחי היה רק בן 3 חודשים. אימו התחתנה מחדש עם פסל ידוע בשם מרדכי כפרי.(5)

הסתיימה הארוחה, אנחנו עורכים סיור קצר במרכז קספה. השמש קופחת עלינו בעוז, למרות שעופר מודה שזה לא ממש מפריע לו; בחיפה חם יותר. אנחנו הולכים בכיכר, עוברים בקצרה על ההיסטוריה של קספה, מדברים על מלכים ואנארכיסטים לרגלי בית «ברברן», אנחנו מבקרים גם ברובע הירוק, הרובע היהודי העתיק של קספה; לרגעים ספורים, עופר דורך על האדמה שממנה גורשו היהודים מהמאה החמש עשרה: «sefarad».

חבר לעבודה ב»El-Agitador», דוד בונסטרה, מצטרף למסלולנו שממשיך עכשיו לשוחות הקרב של «מישור פילון». אנחנו מספרים לו שהקרב של מרץ 38 נחלק לשניים, החלק של כיבוש קספה והקרבות הקודמים לו ביום 16 ו-17 למרץ, והחלק של סוף החודש בנהר הגואדלופה. לאורך השוחות אנחנו מסבירים לו שההתקדמות של הפרנקיסטים נעשתה באמצעות איגוף של עמדות הרפובליקנים ושהקרבות הכי מרים קרו בסמוך לאזור האנטנה, ב»קבסו מנסבו» ובבית החולים «סנטו דומינגו», בצידה השני של תחנת הרכבת, שאף לידה חלפנו.

תמונה של עופר ליד השוחות ב»רמת הפילון», כביש קספה-ציפרנה-אסקטרון

עכשיו אנו הולכים לבית הקברות המחוזי. איננו יודעים כמה גופות מהקרבות נקברו במקום מפני שלא קיים רישום מהימים ההם. תודות למקורות שבעל פה אנחנו יודעים שהמתים במלחמה נקברו לא רק בקבר האחים, אלא גם במספר כוכים ושוחות מאולתרות בחלק נרחב מחלקו התחתון של בית הקברות. לא סביר ששרידיו של ליפסמן הגיעו לכאן, אבל מי יודע. עופר אוסף אבנים אחדות מממתחם קבר האחים שיקח איתו עד ישראל.

ב»וואדו» אנחנו מתמקמים ליד «סכר ההסחה». מצד אחד הנהר ומצד שני, גבוהים ממנו, אנו רואים את שרידי העמדות הרפובליקניות. הרבה יותר סביר שיוסף לחם כאן. אולי ביחידה שנקראת נפתלי בוטווין? (6) מכיוון שידוע לנו שיחידת בוטווין קיבצה בתוכה הרבה מיהודי הבריגדות הבינלאומיות ושבמרץ 38 היוותה חלק מאוגדה מספר 35. אבל איננו יודעים בבירור אם האוגדה הזאת השתתפה בקרבות בקספה.

במרץ 1938 הבריגדות הבינלאומיות היו מיוצגות בקספה לכל הפחות על ידי לוחמים בלגים, פינלנדים, פולנים, איטלקים (שקראנו להם גריבלדים), צפון אמריקאים, אנגלים… וצרפתים. ובין אותם בריגדיסטים שבאו מצרפת, סביר להניח שהיה גם ליפסמן, מכיוון שכמו שאנו זוכרים, הוא הגיע לספרד דרך צרפת, מה שאומר שיכול היה להיות חלק מגדוד המרסלייזה, היחידה שהגנה על הכביש של מאייה בדרום, מראש מאגר אבק השריפה עד ראש הגשר שכבשו בשפת הנחל השמאלית של הגואדלופה.(7)

אנחנו מתקדמים לכיוון מאגר אבק השריפה. שם אנחנו מספרים לו באופן כללי איך התנהל קרב גואדלופה, המקום היחיד בו כוחות הרפובליקה היו מסוגלים לעצור את התקדמותם הסוחפת של ה»לאומניים» שהתחילה ב-9 במרץ, והמקום בו נמצאו לוחמי הבריגדות.

«אל וואדו», קספה.

בשטח אנו מסבירים לו שבמשך שנים אנשים היו מוצאים שרידים של חיילים בכל נקודה שהיא בצידו השני של הנהר, ושאפילו עד עצם היום הזה אנחנו יודעים איפה נמצאים שרידי גופות שמחכים שמישהו יכבד את זכרם. אולי ליפסמן הוא אחד מאלה. אין לנו שום ידיעות בטוחות, אנחנו יכולים רק לשחק בתיאוריות. מה שידוע לנו בוודאות הוא שיוסף ליפסמן היה אחד מאותם יהודים מארץ ישראל שנהרגו במלחמת ספרד ושההיסטוריה לא התייחסה למעשי הגבורה שלהם במשך עשורים. בארצם לא הבינו את מלחמתם ועוד פחות מכך את מותם. בני מולדתם התעלמו ממעשי הגבורה שלהם ולא הכירו בהם כראוי עד לפני שנים אחדות. עכשיו, צומח לזכרם יער בהרי ירושלים.

נגמר לנו הזמן. שוב בעיר. אנחנו מאריכים עוד קצת את היום בדיבורים ומסכמים להחליף תמונות מהיום, כמה של ליפסמן ומשפחתו, ומידע משלים על הביוגרפיה של גיבור הסיפור הזה. עופר מבטיח לי שכך יעשה כשיגיע לישראל בתחילת ספטמבר. הוא נפרד באין סוף תודות. פניו מראות זאת טוב יותר מהמילים.                          שבועות מאוחר יותר מגיעה «אחרית הדבר» של המאמר. דרך המייל עופר מספר לי שהלך לבקר את אימו. וגם את ברק. הוא סיפר להם את כל מה שראה, מה שחווה והרגיש בקספה. ברק, שקרא לבנו יוסף לזכרו של יוסף ליפסמן, לא יכול היה להכיל את רגשותיו. שבעים וחמש שנים לאחר שנפרד מדודו יוסף, יכול היה לגעת באותה אדמה שעליה מצא את מותו. בקרוב יפגש עם בתו איריס ושאר בני משפחתו במפגש משפחתי מיוחד. היא תהיה האחראית לקרוא שם, 5000 ק»מ דרום מזרחה, את השורות שהיום אנו מפרסמים.

יוסף ליפסמן, מבסרביה, מארץ ישראל, נתן את חייו במקום רחוק בשם קספה תוך לחימה נגד הפשיזם. הוא נהרג ב-1938, אבל מעכשיו, זכרו ישאר חי בין כולנו.

(נכתב ע»י) אמדאו ברסלו

הערות:

בשנה שעברה, שנת 2012 התקיימה בת»א תערוכה לזכרם של יהודי פלשתינה שהשתתפו במלחמת האזרחים הספרדית. אפשר לראות תמונה מהתצוגה במאמר המעניין שפליקס בורנשטיין פירסם לאחרונה ב»הכוח הרביעי», שממנו נלקחו חלק מפיסות המידע המופיעות במאמר זה: http://www.cuatropoder.es/luzdecruce/brigadistas-de-palestina-en-la-guerra-civil-  espanola/6843

כדי להרחיב בנושא היהודים במלחמת האזרחים, אתם יכולים להתייעץ בעבודותיו של חוקר ספרד היהודי רענן ריין.

(1)   http://arabic.haifa/ac/il/staff/livne-kafri.htm

(2)   יחסו של עופר ליוסף ליפסמן: ברק, בן אחותו של יוסף, התחתן עם יונקה, בת דודתה של אימו של עופר.

(3)   בסרביה, באירופה המרכזית, השתייכה במשך שנים לאימפריה האוסטרו-הונגרית ועד נפילת חומת ברלין היתה חלק מברית המועצות. כיום היא חלק מרפובליקת מולדביה. מבסרביה באה גם אולגה בנסיק, שהיוותה חלק בולט מכוחות ההתנגדות הצרפתית. היא נעצרה וראשה נערף בשנת 1944 (גיבורת סרט צרפתי משנת 2009). בנוסף, יש סברה שמבסרביה הגיע הריברטו קיניונס, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הספרדית שנורה למוות על כיסא במדריד ב-1942 , מכיוון שהמכות שקיבל לא התירו לו למות בעמידה.

(4)   הספר שבו מוזכר מותו של יוסף: בכר משה (1998): «חניתה עדיפה על מדריד» – תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל למלחמת האזרחים בספרד (עמוד 339). מנואל גרסיה הצליח לוודא שיוסף «ליפמן» מת בקספה. לפי מה שכתוב בספר של ארנו לוסיגר «שלום חירות! , יהודים במלחמת האזרחים הספרדית», בהוצאת פלור דה ויינטו, 2001.

(5)   בקישור הבא תוכלו לראות את עבודותיו: http://www.mkafri.co.il/menupeselspics.asp

(6)   כך נקראה לזכרו של יהודי קומוניסטי פולני שהוצא להורג בשנות ה-20. לא כל כך בגלל מניעים צבאיים לשמם, אלא בגלל מטרות הקשורות בתעמולה.

Deja una respuesta

Tu dirección de correo electrónico no será publicada.

A %d blogueros les gusta esto: